הוכרחתי להיות אַ-מגזרי

לאור המשבר הפנימי החריף הפוקד את החברה הישראלית בשנים האחרונות והולך ומתרחב, דרושים בדחיפות שינוי מבט וגישה. המגזריות והפלגנות בישראל הן ביטוי של היפוך יוצרות, וקולקטיביזם עיוור שמביא להכללה, לזלזול וביטול ה"אחר", לאבדן האחדות ולשכחת חשיבות האמת. הפתרון הוא מיקוד מחדש ביחס בין היחיד, העם, והקהילות שבו, וחזרה לתפישה חברתית לה קראנו כאן "א-מגזרית". חכמינו שבכל הדורות, ונסיוננו המר בשריפת סוגים שונים של אסמים במהלך הזמנים, קוראים לנו מעל דפי ההיסטוריה, "חדל"! מאמר שיש לו שיר.

אחד השירים שפרסמתי לאחרונה באתר זה ("א-מגזרי"), מנסה להביע את הכאב מהטעות ומהנזקים שנגרמים מההתכנסות המגזרית והפוליטית בישראל, שהובילה (בין יתר גורמים) למצב החברתי המקוטב והמשוסע בו אנו נמצאים מזה כמה וכמה שנים, ושנדמה שהולך ומקצין.

יסודו של השסע, נובע להכרתי מצורך עמוק שנמשך (ועדיין) מזה זמן רב, לבירור יסודותיה וזהותה של החברה היהודית בארץ בפרט, ושל עם ישראל ומדינת ישראל בכלל.

אין כוונתי במאמר זה לעסוק באיזשהו צד של בירור נושא כה רחב זה. אלא שלאור הקיטוב הנוראי בו נמצאת החברה הישראלית, שמאיים במידה רבה על עתידה, נראה שישנו כבר צורך דחוף יותר במעין שלב של טרום-בירור, אליו נקרא כאן.

המגזריות והפלגנות בישראל הן ביטוי של היפוך יוצרות, הן ברמת היחס ל"עם ישראל", והן בהתייחסות ל"אדם כאדם". עניין זה מתבטא בכך שבפועל, בשטח (גם אם לא בפיהם) נותנים אנשים קדימות ומעריכים הרבה יותר את "מגזרם" (או "קבוצתם הפוליטית")  מאשר את "עמם" מחד, ואת האדם היחיד מאידך.

המגזר ו/או המחנה הפוליטי הפכו עיקר, ו"עם ישראל" (על כלל היחידים שבו), שקיומו רב השנים הוא השורש ממנו יונקים המגזרים והמחנות מלכתחילה, הפך לתפל. ובמילים אחרות, משמעות קיומם של כל מגזר או תת קבוצה, נובעים מהכרה קודמת בכך ש"עם ישראל" הוא מהות בעלת משמעות.

וברגע שהמיקוד הראשוני הפך מחנאי, החלה לצאת מן הכח אל הפועל מעין תרבות של סגירות מגזרית/פוליטית, ומחשבתית מתגוננת. זו מתבטאת בתורה בראיה צרה וחד ממדית, וגישה מבזה בדרך כלל, מכלילה, ובלתי מתחשבת, בהקשרם, ערכם, דעתם ומקומם של בני קבוצות אחרות.

השלב הבא של ההקצנה שאנו כבר בעיצומו, הוא חשדנות בסיסית, שטחיות, פחד והתעלמות מאמיתות וערכים חשובים הקיימים גם אצל ה"אחר" שהפך כיריב. התוצאה של כל זה היא עוינות מפלגת, שמסאבת, ובכך גם מפרקת אט אט את החברה הישראלית מבפנים.

מזווית נוספת, מְחַרְפוֹת כאמור הפַּלְגנוּת, ההכללה, וביטול האחר, את רוח ה"אדם-באשר-הוא-אדם" מחד, ואת הערך של כל יחיד מישראל מאידך (ומכל "מגזר" שלא יהיה). כל איש וכל אישה מישראל (ובישראל עסקינן כעת ולא ב"עולם"), הם עולם ומלואו של מעלות וערכים. וגם "רצופים" כלשונם המליצית של חז"ל- "מצוות כרימון"[1], יהיו מגזרם או "נטייתם הפוליטית" אשר יהיו. ההכללה וההסתגרות משכיחות בפועל עובדה זו, ואנשים מבוזים בקלות בלתי נסבלת, בלי מחשבה או שיקול דעת, ברגע ש"אובחנו" שאינם "בקבוצה שלי".

כאנטיתזה להכללה המגזרית ותוצאותיה שהם כדברי השיר "יסוד של צרה" (מסיבות שיתוארו עוד בהמשך), הבעתי עוד בשיר, שנטשתי (כבר לפני שנים) את המגזריות, ו"שהמגזר שלי הוא עם ישראל". השיר הוא קריאה לכל מי שירצה לשמוע, (ותזכורת תמידית גם לי)  לשוב למהות, להפנים עיקר מתפל, ולחדול מלכרות את הגזע עליו מתקיימת חירותנו (חירות הפרט וחירותו המדינית של עם ישראל).  

האם אפשרי בכלל להיות "א-מגזרי"? 

אך האם ישנה בכלל משמעות למאן דהו להגדיר עצמו כ"יהודי (ו/או ישראלי) פשוט, שומר מצוות א-מגזרי", או לחלופין כ"יהודי (ו/או ישראלי) א-מגזרי"? או שמא זו בעצם אשליה מנותקת מהמציאות? האם "הגדרה עצמית" כזו שוללת לגמרי השתייכות לקבוצה כלשהי בעם?

מהי בכלל המשמעות של היות "א-מגזרי"? במה זה מתבטא? הרי לכאורה, ברגע שאדם חי בקהילה מסוימת דתית או חילונית, חרדית או מסורתית, חובש כיפה שחורה סרוגה או שקופה, או ללא כיפה לכתחילה, או ששולח את ילדיו למוסדות חינוך מ"סוג מסוים" ומשתמש בשירותי קהילה, הרי שנחשב בעיני הבריות על-כורחו כ"משויך" למגזר כזה או אחר. אז מה הכוונה כאן? והאם אפיון אדם אמור להיות מחנאי או מגזרי מלכתחילה?

הטענה שאטען להלן (וכמובן מובעת גם בשיר) היא שלא רק שניתן להיות "א-מגזרי", אלא שבמצב הביש שנוצר בישראל, ובסיבות שהובילו אליו, זו הפכה להיות קריאה חשובה, הכרחית, מציאותית ומוסרית. היפוך היוצרות שהזכרנו לעיל המתרחש כאן, ושיתואר עוד יותר להלן, הוא זה שמוביל לכך שאנו "כמו עדר עיוור דוהרים לשקיעה". ולכן, יש לחזור לתפישה רחבה יותר, שהיא למעשה עתיקת יומין, של "עַמִיוּת" ישראל.

חכמינו שבכל הדורות, ונסיוננו המר בשריפת סוגים שונים של אסמים במהלך הזמנים, קוראים לנו מעל דפי ההיסטוריה, "חדל"!

"א-מגזריות" קיימת בפועל ובעל כורחנו

אירועי השביעי באוקטובר 2023, ומה שאירע בעקבותיהם הדגימו "א-מגזריות" בפועל, משני כיוונים הפוכים אך נוקבים: מרצחי החמאס שחדרו לישראל רצחו שרפו וביצעו את שאר מעשי הזוועה, מבלי לשאול למגזר או להשתייכות פוליטית. כך גם אזרחי עזה שהתעללו בחטופינו. מבחינתם היינו קודם כל "יהודים ציונים רשעים וכובשים". גם הנאצים לפניהם, ולמעשה צוררינו שבכל הדורות, לא דקדקו בדעותיו או (החל בתקופה מסוימת בעידן המודרני) ב"מגזרו" של יהודי כלשהו, ולא בכדי. מספיק היה להם, לאותם צוררים, שקורבנותיהם מאבות אבותינו היו מזרע ישראל.

מצד נוסף, החיילים שיצאו להילחם בשנה וחצי האחרונות, ולמעשה בכל מלחמות ישראל, העידו פעם אחר פעם כיצד נפלו כל המחיצות המגזריות אל מול האויב המתועב ואל מול הסכנה. כך גם הדגים בפועל כל מי שרץ מכל קצוות הארץ וחלקי החברה להציל נפש, לחבוש פצע או לעצור בגופו את המרצחים באותו יום מר ונמהר ב7 באוקטובר.

עוד דוגמא מני רבות היא, שכשנשב עוד מספר שבועות לסדר הפסח אל מול ההגדה, ונספר ונחגוג את יום הולדתו של עמנו ואת יציאתו לחירות אי אז בימי קדם, לא נחגוג את יום ההולדת של המגזר הזה או האחר, או של "המפלגה המפלגת", אלא את יום היווסדו של עם ישראל. מספר שבועות לאחר מכן ייחגג ברוב חוצות גם היוסדה ה"א-מגזרי" של מדינת ישראל המודרנית, שנחגג בשעתו על ידי רוב מוחלט מתושבי הארץ היהודים, כולל רובם המכריע של הדתיים האדוקים דאז.

כל אלה מדגימים בכך את היבט האחדות ואת קדימותו היסודית של מצב ה"א-מגזריות" בפועל שבו עוסק גם השיר. למרות זאת, וכפי שפתחנו, אט אט התהפכו היוצרות, וכעת רבים יותר מדי מגדירים עצמם קודם כל ביחס לקבוצת הייחוס המגזרית או הפוליטית שלהם, שמקבלת "בפועל", גם אם לא "במילים" קדימות וחשיבות רבים יותר מאשר בני העם האחרים.

קולקטיביזם עיוור פשה בכל מגזר כלפי "עצמו", וכלפי מגזרים אחרים וכלפי יחידים "שאינם חלק מהקבוצה שלנו". אינסוף המלחמות הפנימיות המגזריות והפוליטיות, וההתחפרויות המגזריות ("לפיד מדליקים חַרֶדֵי כל מגזר", "כל מגזר בשלו רק אצלו השכינה") ממשיכים ומעמיקים את השסע החברתי.

מצב זה מחייב מעין "אתחול מחדש".

"השתייכות" היא טבעית ומתרחשת מאליה בחברת בני אדם

המגזריות, המפלגתיוּת (והפלגנות), הפכו לחלק כה מובן מאליו בחיינו, עד כדי שהקריאה ל"א-מגזריות" היא אכן מוזרה וקשה להבנה בשמיעה ראשונה, וזאת בעיקר משום שהצורך בהשתייכות קבוצתית, טבעית ואפילו בריאה לאדם.

אכן, בהקשר הפוליטי ("בין אדם לחברו" והחברה והמבנה המדיני בכלל) כל פרט (אדם יחיד), חש השתייכות לקבוצה כזו או אחרת, במעגלים שונים ומגוונים של קירבה, שפעמים רבות אינם סותרים.

המעגל הקרוב ביותר של השתייכות יהיה בדרך כלל "משפחתי". מעגלי קירבה והשתייכות נוספים עשויים במקביל וללא סתירה, להיות "חברים לרכיבה על אופניים" או כל תחביב שיהיה, "השכנים בבניין וחברי השכונה שלנו", "החברים מהצבא", חברים למעגלים מקצועיים ועוד קהילות, שנדמה שהרשתות החברתיות דווקא העצימו (לחיוב) במקרים רבים.

מעגלי השתייכות נוספים (וגם לאינדיבידואלים המושבעים ביותר), יהיו מעגלים רעיוניים או אידיאולוגיים, כגון "ליברטריאנים" או "קיבוצניקים", "דתיים לאומיים" או "חברי המפלגה X". או אם כבר הגענו לפוליטיקה, אז גם מעגלי השתייכות  הזויים מהשנים האחרונות (שללא ספק עוד יחקרו רבות בעתיד), כחברים לדעה של "רק ביבי" או "רק לא ביבי" שאליהם יחוש מאן דהו קרבה עודפת ביחס למה ש"אינו קרוב אליו".

אז אם כך, ואם השתייכות קבוצתית וגם "מגזריות" שרירה, קיימת ולגיטימית, אז מה לך ולכתיבת שיר הקורא לאיזושהי "א-מגזריות" כביכול?

העקרון של שלמה המלך, אריסטו והרמב"ם

שלמה המלך כותב במשלי כ"ה ט"ז כך: "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ". דבש, הוא בפני עצמו מעדן נפלא טבעי ובריא. אך אם יאכל אדם יותר מדי ממנו, יגרום הדבר לתגובת הקאה ודחיה. זו למעשה אמירה עקרונית לגבי האיזון שצריך שיהיה לאדם בכל דבר ודבר, ושלא יחרוג יתר על המידה, וללא הקשר ראוי. באכילה זה ברור, וכן בספורט (כיווץ שרירים במאמץ יתר). בעולם המידות ידועים מאמריהם של חכמינו הגדולים (כגון הרמב"ם), וגם  מחכמי אומות העולם (כאריסטו), על מעלת המאמץ להשתדל לפסוע (בדרך כלל) בדרך האמצע ("בשביל הזהב"), ללא קיצוניות יתר לשום כיוון, כי אם במתינות ובאיזון, שבתורם יובילו להרמוניה בחיי האדם (והחברה).  

וכפי שאכילת יתר לאורך זמן מובילה להשמנה, הקאה או בריאות לקויה, וכפי שניסיון להרמת משקולת כבדה מדי או ריצה ארוכה ללא הכנה גורמים נזק, וכפי שהרגל בקמצנות או בכעס ישריש תכונות שיקשה להיפטר מהן, כך גם תיתכן הגזמה קולקטיביסטית (או אינדיבידואליסטית) גם ברובד החברתי של חיי האדם.

אמנם ישנה חשיבות ל"כלל" (שהוא תמיד סך פרטיו), וחשובות התאגדויות, ולגיטימי וטבעי שתהיינה "קהילות". אך ברגע שההשתייכות החברתית "שוכחת" ו"מתעלמת" ממה שהוא יסוד ההשתייכות עצמה, ושורש מה שיוצר אותה לכתחילה-- והוא האדם היחיד, מעלתו וערכו, או לחלופין הופכת את דבר "המחנה" אליו אני משתייך לאוטומטיות דוגמטית, אזי באותה עת מתחילות הצרות.  

מסורת ישראל מלמדת את האיזון בין הכלל והפרט. מצד אחד ישנה חשיבות רבה ליחיד, למנהיגותו, ללימודו, להתקדמותו, לעבודתו, ולאושרו. מצד שני ישנה גם חשיבות רבה לכלל העם, למסעו האינטלקטואלי ותכניו, לקהילות שמהוות אותו, להתפתחותו, ולכוחם של רבים לתמוך ביחידים. מצד עם ישראל ישנה גם חשיבות לעדות ההיסטורית באשר להשפעתו על ציוויליזציות (ובימינו ובייחוד הציוויליזציה המערבית) ודתות אחרות במהלך ההיסטוריה, מעצם המסורת התנכית, והערכים שמתקיימים בו בפועל (בשילוב כלל היחידים המשפחות והקהילות שבו).

אך לעולם אין הקבוצות הפרטניות שבו הופכות להיות קודמות לעם ישראל עצמו, שמתוקף היותו יונקות את חשיבותן. וכן, לעולם אין לדרוס את היחיד שבעם, ולזלזל, להפר ולשלול בפועל את "צלם האלוקים שבו".

כל פילוג המתואר בתולדות עמנו הוביל לבעיות קשות (והדוגמאות רבות מספור: החל ממכירת יוסף, דרך מעשה קרח ועדתו, ובעוד מעשים המתועדים ארוכות בנ"ך, דרך שורפי האסמים בתקופת חורבן הבית, ועוד רבים גם בימי גלותנו). מצד נוסף, הקריאה התורנית שאפיינה את האדם כמי שנברא "בצלם אלקים", ו"כקורא בשמות" או שהורתה "ואהבת לרעך כמוך" בתוך עולם עתיק, אלילי, וטורף אדם, זרעה את הזרע למה שנהפך בלשון מודרנית ל"זכויות אדם", ולבקשת ביטולו של עוול כלפי יחיד באשר הוא (ומסע זה עדיין בעיצומו).

המסורת שחכמיה לימדו "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני", או שקראו ואמרו "שכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו", הצביעה ואיזנה את היחס בין הכלל והפרט. לכשרומסת הקבוצה את חירות היחיד, את דעתו, את התקדמותו, ואת חשיבות ערכיו, מאבדת את משמעותה ומועלת במהותה ובתפקידה.

כפי שלכל אדם יש מעלות שאין לחברו, כישרונות ייחודיים בהם ניחן, ומעשים טובים ומוסריים שעושה [2], כך גם ברמת הכלל, כל קבוצה בעם מאופיינת בסך מאפיין של חוזקות ותכנים שאין לחברתה (זוהי תפישת השבטים המקורית שבתורה). הסך יוצר פסיפס מגוון ונפלא, ש"בעין טובה" יכול להיות מקור של חיבור.

הקבוצה, או בימינו "המגזר" או ה"מפלגה", מוזמנים לקדם את מטרותיהם ותפישותיהם באופן מבוזר, אך ורק עד הגבול בו נהפכות היוצרות כאמור, וכורתות את הענף עליו יושבות, בשכחת יסודותיו המכוננים של "הענף", וניסיון לכריתת גזעו ושורשיו, שעל יסוד חשיבותו וחשיבות ערכיו, נבנתה קבוצתם מלכתחילה. 

תרבות הביטול כתמונת מראה לאנטישמיות

למרבה הצער, הפכה בימינו תפישת המגזריות הישראלית על כלל חלקיה ופלגיה, מהחרדיים ביותר ועד החילוניים ביותר, למבוססת בבוץ של "קולקטיביזם טורף", עד כדי שהעם נאנק היום תחת תופעות עדריות של קיטוב, מחלוקות, שנאת חינם, לשון הרע, הוצאת שם רע, זלזול, חוסר רגישות ואטימות, מהפכות פנימיות, שיסוי הדדי ועוד.

אני מאמין שרוב האנשים אינם כך, אך השקט, הקבלה, וחוסר האונים התוך-מגזרי של "הרוב השקט", מובילים לסוג של "ברכת הקורבן", כאשר השתיקה משרתת את אלה המשסים, שבונים עליה להמשך צמיחת רשתותיהם.

בשנים האחרונות, החל להיות כאן חיקוי מוצלח מדי של "תרבות הביטול" המערבית, תוך שימוש בכוח פוליטי או עסקני שהושג במקורו כתוצאה מהחירות עצמה. ה"ביטול" ושנאת החינם שאנו חווים בעולם כיהודים ("אנטישמיות"), הוא תמונת מראה (עקרונית) של שנאת החינם והביטול הפנימי של קבוצות בתוכנו, האחת כלפי רעותה. שנאת חינם היא שנאת חינם, בין אם ממניעים אנטישמיים, ובין אם ממניעי סגירות ותיעוב של קבוצות או יחידים בחברה.  

המאבק הפנים-חברתי בחברה הישראלית, כשיקוף של החברה המערבית בימינו, (כאשר שום קבוצה ומגזר אינם נקיים מזה עוד) נעשה כבר ללא כללים, תוך כדי רמיסת חברי "המגזר האחר" בשימוש בדמגוגיה[3], בהוצאת מעשים ודברים מהקשרם, בריקודים מבזים ואטומים, בשימוש לא ראוי בכח מעמדי, פוליטי או דתי, ובמה שעולה לפעמים לכדי התעללות נפשית וגירוש פיסי (פיטורין למשל), בין אם לצורך "שימור המחנה" או "שימור ההגמוניה", בין אם כתוצאה מהסתה פנים מחנאית ושיסוי הקבוצה באחר, ובין אם כתוצאה מחוסר מחשבה וזרימה עיוורת עם ה"קונצנזוס", ה"קדוש" או ה"לא קדוש".

הגרוע מכל הוא, שהכל נעשה בשם "האמת" כביכול (ובשיר: "כל מגזר בשלו, רק אצלו השכינה", ואפשר להוסיף גם "כל תת מגזר"...). אך בפועל, וכפי שאמרו חז"ל על דור שאולי הוא דורנו: ש"האמת נעדרת". בנוסף נעדרת גם מנהיגות ציבורית שתתעלה מעל שיקולי אגו ומחנאות, ותחדל מלהוסיף בכל הזדמנות עוד ועוד שמן למדורת המחלוקת[4]. חוסר המנהיגות הממשלתית, הציבורית, המפלגתית הצבאית הדתית והמשפטית זועק לשמים, ומשתקף מרות בשטח.

במקביל, וכחלק הכרחי בעיוות הקבוצתי והשבטי, מי שיעז להביע דיעה אחרת ושונה בתוך הקבוצה שלו, "יבוטל" אף הוא מיד, תוך הסתערות עדרית, וביטול חברתי של חיים שלמים של עשיה (או של לימוד, והוראה-- באקדמיה וגם בקהילות חרדים). חלק בלתי נפרד מההסתערות העדרית יכלול הוצאת שם רע, ולשון רעה, ניתוק חברויות של שנים, ועוד דוגמאות, שהמשותף להן הוא שבשקר, ובחוסר שיקול דעת, בפחד ובצרות מוחין, יסודם. גם כאן הדוגמאות רבות מספור.

ה"לֵךְ לךָ" של כל אחד ואחת

תהא אשר תהא ההשתייכות החברתית, גם אם קרובה וטבעית, אין היא צריכה להיות כמעט "אלילית", ויש לשים לה גבולות. בעת שאבדו גבולות אלה, או אז יש צורך במהלך מחשבתי ומעשי לשוב לעיקר ולנטוש את התפל. וכפארפראזה על דברי שמעון העמסוני (מסכת פסחים כ"ב ב), כשם "שמקבל אדם שכר על הדרישה, כך יקבל שכר על הפרישה".

ביחס לדוגמאות שציירנו קודם לכן: אם ישמין אדם יתר על המידה הרי שתתבקש דיאטה. אם נתפסו שריריו עליו לתת להם זמן להירפא. אם קמצן האדם, אזי ירגיל עצמו במידת נדיבות במשך זמן עד שתתאזן מידת קמצנותנו, וכן הלאה. בהקשר שתיארנו בהרחבה לעיל, ולאור האיום החזק בהמשך פירוק פנימי, מתחייבת קריאה ישנה חדשה, לה קראנו "א-מגזריות", וזאת על מנת לשוב בסופו של דבר להבחין בין עיקר לתפל, ולחזור ליסודות עליהם נוסד עמנו.

לאברהם אבינו נאמר (כדוגמא ולימוד עבורנו שבכל הדורות), "לֵךְ לךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך" (בראשית י"ב, א'). מאברהם למדנו שישנם הקשרים בהם מכריחה הבהירות הרעיונית, לעזוב ולנטוש גם את ההשתייכות החזקה ביותר שתהיה: זו של "בית אבא", "המקום שנולדת", או "הארץ בה אתה דר".

למתבונן ישנו כאן מסר חד: לכל אדם יש רגעים רבים של "לךְ לךָ" (ולמי שזכה, פעמים רבות בחייו). יהא זה "לֵךְ לךָ" פיזי כמו במקרה אברהם, או אם, וזה התדיר יותר ובכך אנו עוסקים: סוג של "לֵךְ לךָ" רעיוני, כאשר מתפתח האדם מהכרה קודמת להכרה חדשה, ומתקדם ומתפתח מדרגה לדרגה, מה שמאלץ פעמים רבות לנטוש רעיונות קודמים, ולהיכנס למרחב חשיבה חדש.

בחזרה לשאלה שנשאלה בראשית הדברים: סגנון לבושו של אדם, המוסדות אליו שולח את ילדיו להתחנך, ולמי שרלוונטי, גם בית הכנסת אליו נכנס, משדרים סוג של "אות" לסביבתו באשר לשיוכו המגזרי כפי שנהוג במקומותינו. איננו חיים על אי בודד וזו מציאות החיים כאן. זה ההיצע החינוכי הנתון לשיקול דעת מוגבל (מלבד מי שנוקט בחינוך ביתי), ואלה הם המבנים החברתיים שמהם יש לבחור לפי מגוון שיקולים ולהכריע בשיקול דעת ממה שיש. אך כל אלה, עם כל חשיבותם הם "אותות" חיצוניים במהותם.

ברובד הפנימי, רבים רואים ערכים חיוביים כאלה ואחרים, בקבוצה כזו או אחרת, באופן "חוצה מחנות ומגזרים" (וזו בדיוק המשמעות של פירוק עסקאות חבילה), אך בימינו כבר נוטים שלא להודות בכך בפומבי. השאלה איך לאזן בין צרכי חינוך וקהילתיות לתפישות אישיות הופכת למעשה לשאלה טקטית. אך לפני כל זה, ישנה קודם כל אחריות לבהירות אישית וליושר פנימי, ל"פירוק עסקאות חבילה" כאמור, ולמנהיגות ביתית שתכוון אט אט גם את ילדינו להפנים בתוכם את היחס הראוי והמאוזן בין יחיד-עם-חברה במבט ישר, אמיתי ולא מזייף.

הסתכלות זו היא הבסיס לקריאתנו לצאת מהמחנאות המגזרית והפוליטית טרם יהיה מאוחר מדי.

יהי רצון שנזכה שוב למבט על ישראל כ"עם חכם ונבון" הממשיך ומתחדש מתוך זיהוי עקרונות נצחיים בזמנים משתנים. "עם חכם ונבון" שמסורתו מלמדת אותו איזון בין הכלל והפרט, ושסולל את דרכו ב"שביל של זהב".

עוד בערבות העולם העתיק קרא כלפינו בלעם בתסכול על שלא יכול היה להביא להשמדתנו: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". בלעם ראה עוד אז בחזונו, שחוסננו הפנימי מבוסס על אוהלי המשפחות השוכנים באחדות, ושהמשפחות מורכבות מיחידים, ומרכיבות גם את הכלל. וכל עוד יישמר היסוד ברוח רחבה ובעין טובה, אזי "תשכון השכינה" (תהיה שלווה סובלנות הדדית ואפילו אהבה) בשכנות טובה של כל יושבי הארץ.

"חילוני, מסורתי, חרדי, או דתי. הוכרחתי להיות א-מגזרי".

[#129]

[1] מדרש שיר השירים רבה א, א משבח את יופיה של הרעיה (עם ישראל באשר הוא): "הנך יפה רעיתי הנך יפה הנך יפה במצות. הנך יפה בגמילות חסדים. הנך יפה במצוות עשה. הנך יפה במצוות לא תעשה. הנך יפה במצוות הבית: בחלה, תרומה ומעשרות. הנך יפה במצוות השדה: בלקט, שכחה ופאה ומעשר עני וההפקר. הנך יפה בכלאים. הנך יפה בסדין בציצית. הנך יפה בנטיעה. הנך יפה בערלה. הנך יפה בנטע רבעי. הנך יפה במילה. הנך יפה בפריעה. הנך יפה בתפילה. הנך יפה בקריאת שמע. הנך יפה במזוזה. הנך יפה בתפילין. הנך יפה בסוכה. הנך יפה בלולב ואתרוג. הנך יפה בתשובה. הנך יפה במעשים טובים. הנך יפה בעולם הזה. הנך יפה בעולם הבא:, וכן (שם, ג'): כחוט השני שפתותיך בשעה שאמרו את השירה (שם ט"ו) אז ישיר משה. ומדברך נאוה שמראין באצבע ואומרים (שם) זה אלי ואנוהו. באותה שעה התחיל משה משבחן. כפלח הרמון רקתך, (גם) הריקן שבכם רצוף מצוות כרמון הזה (ואין צורך לומר מי שאינו ריקן- אי"ל).

[2] ראו מאמרי "עשה רצונך כרצונו: על פתיחות סגירות ויושר" ובו מוצגת מסורת גאונים וראשונים המרחיבה את מושג המצווה לכלל מצוות הסברא והשכל, דהיינו כל מעשה טוב ומחובר למציאות. מכאן ניתן להבין את דברי חז"ל שהובאו לעיל, שכל אחד מישראל רצוף מצוות כרימון.

[3]  הדוגמאות הרבות לגניבות הדעת המכלילות והדמגוגיות שמתפשטות מכל עבר, וכוללות אמירות מעין אלה- מפורשות יותר או פחות, (ומזכירות מאד את שיר ה"וויקיפדיה" המצוין של חנן בן ארי): "כל החילונים באים להרוס את עולם התורה", "כל החרדים טפילים פרזיטים", "כל הסרוגים משיחיסטים הזויים", או "לא יודעים ללמוד", "כל מי שבעד הרפורמה המשפטית הוא פשיסט", "כל השמאלנים שקרנים ובוגדים", "רק לא ביבי" "רק ביבי אחראי" "רק ביבי לא אחראי" ועוד רבות. 

[4] גורם נוסף השופך שמן למדורה, הן הרשתות החברתיות המהונדסות למשוך עוד ועוד "קליקים" ושהות באתר (תשומת לב וגלישה עודפת), באמצעות אלגוריתמים משוכללים, שתפקידם להדהד לכל גולש, את נוחותה ועליונותה של קבוצת היחוס שלו, לצד דעה מקוטבת מ"הצד השני המפלצתי" עליו יכולים כולם יחד להתנפל.