[קרח] בתגובתו של משה רבנו למחלוקת קרח ועדתו ניתן להבחין בחמישה שלבים הנוגעים למאמץ ראוי שכדאי לעשות על מנת ליישב כל ויכוח או מחלוקת. בחמשת השלבים טמונים יסודות גדולים וחשובים לחייהם של כל אחד ואחת מאיתנו ולהלך רוחנו.
תיאור מעשה קרח ועדתו פותח בפסוק (ט"ז, א') "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ודתן ואבירם בני אליאב, ואון בן פלת בן ראובן". על לשון "ויקח" מעיר רש"י על פי מדרש תנחומא, שקרח "לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך האומה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס "ואתפלג", נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת....". קרח "לקח עצמו", או בלשוננו- הציב עצמו, בעמדה עיקשת של מחלוקת ("להיות נחלק"), והוסיף להחזיק בה.
תגובת משה למחלוקת החמורה, כללה חמישה שלבים ובהם עקרונות שכדאי עד מאד לשים את ליבנו אליהם, שכן טמונים בהם יסודות גדולים וחשובים לחייהם של כל אחד ואחת מאיתנו.
הלימוד במעשי משה וחכמתם, נוגעת להשתדלות ראויה כלפי כל ויכוח או מחלוקת חלילה בהם ניטול חלק, בין אם בלימוד, בין אם ביחסים בין אישיים, ובכלל גם בהתבוננותנו בסכסוכים ומחלוקות כאלה או אחרים שאינם נוגעים לנו ישירות, בסביבתנו הקרובה או הרחוקה.
חכמה וענוה: המוציא עצמו מהמחלוקת
דבר גדול אמרתי לכם
בפרוץ המחלוקת מנסה משה ליישבה במספר דרכים:
ראשית, נופל על פניו (רש"י: מפני המחלוקת) ומציע לקרח ועדתו את ניסוי המחתות (הכלי שחותין בו את הגחלים), בו יודגם סדר העבודה הרצוי לפני ה' ללא התערבות אדם (בידי שמים). הצעה זו היתה חכמה עד מאד (ומיד נבאר), וגם מחזיקי המחלוקת ידעו זאת. (הגם שיתכן הביאור כפשוטו, אין משמעות "נופל על פניו" נפילה פיסית על הקרקע דווקא, אלא לשקף שהצטנע מאד מתוך נסיון אמיתי לאפשרות לפתור את המחלוקת ללא עימות).
משה מסיים את הצעת הניסוי באמרו: "רב לכם בני לוי" (ט"ז, ז'). לכאורה נשמעים דברים אלה כנזיפה, אך למעשה קרח ועדתו שהיו "נשיאי עדה קרִאי מועד אנשי שם" היו אנשים חכמים ביותר, ומעיד המדרש (תנחומא ה') כפי שמביא שם רש"י: "שפירוש "רב" הוא דבר גדול, שדבר גדול אמרתי לכם, ולא טפשים היו".
מה היה אותו דבר גדול? ואיך הוא נוגע לחיינו ישירות?
בפריצת "ויכוח" או מחלוקת, (וגם בניסיון בירור נושא כלשהו בנעימות), ישנה חשיבות עליונה לאופן ההסתכלות של הצדדים על המחלוקת עצמה. באם רצון שני הצדדים הוא אך לברר מה נכון במקרה הנידון באמת ובתמים, הרי שהם אינם עוד בגדר צדדים המתנגדים האחד לשני, כי אם למעשה עובדים בצוותא לנסות ולהבין את הדיוק הנכון ביותר שניתן להם לשקף (או "להנכיח") בעיני רוחם מהמצב הנידון.
במצב אידיאלי כזה, "הם" (האגו, הכבוד, מי צודק ומי לא, וכיו"ב) הופכים טפלים לדיון, והעיקר הוא אך ורק הנושא הנידון עצמו, והצורך לבררו עד כמה שניתן. בנקיטת גישה כזו "מוציאים הצדדים את עצמם" כביכול, מהמחלוקת.
לפעמים יכירו בכך שאכן כל אחד צדק לשיטתו, כי ראה את הדברים מזווית אמיתית ולגיטימית שנסתרה בתחילה מהאחר, אך אורו עיניו לשמע ההסבר, ולפעמים יסכימו שניהם שדברי הראשון או השני היו נכונים יותר וישמח ליבם. זו משמעותה של הנקראת בלשון חכמים "מחלוקת לשם שמים".
בסוג מחלוקת זה, ובגישה כזו, יש רק מנצחים, אך במובן בנין של "נצח" ולא במובן של "התנצחות": הצד שטענתו התקבלה שמח במציאת האמת, ולא בגלל ש"הוא היה זה שצדק ואמר אותה קודם" (כי מה זה משנה באמת?). גם הצד שטענתו התגלתה כפחות מדויקת בתחילה, אף הוא שמח שהרי יודע עתה אמת שלמה יותר.
ברם, באם היה למי מהם מניע אחר מלבד האמת, הרי שיחוש עצמו שהפסיד גם אם נתגלתה האמת, שהרי מלכתחילה לא האמת היתה המטרה שלשמה נותר מצוי במחלוקת. במקרה זה יוסיף "ויחזיק" במחלוקת, יתעקש ללא סיבה, או יעלה דברים שאינם קשורים, או חלילה יעלב ויעליב, ועוד. זו משמעותה של "מחלוקת שאינה לשם שמים".
"שמים" בהקשר זה, מייצגים את השאיפה לאמת הרחבה ביותר האפשרית באותו דיון, בהקשרו, ובהתאם לזווית ראייתם של המעורבים בו. כל עוד ינסו באמת ובתמים לעמוד על נכונותו של דבר, ומצד הרצון להבין את נכונותו, הרי שלעולם לא יפסידו.
ואכן, המשנה באבות ה', י"ז מלמדת על מעשה קרח וגורסת: " כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו".
מדוע נקבעה הלכה כבית הלל
הגמרא בעירובין י"ג, ב' אומרת: "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי ב"ש, ולא עוד- אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן ... ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו".
ענוותנותם של תלמידי בית הלל גרמה לכך שבכל מחלוקת עם בית שמאי, היו מסוגלים תלמידי הלל לעיין בדברי תלמידי בית שמאי בעוצמה שווה לדבריהם שלהם. ובהיות זה ענין כה קשה לאשר בימינו נקרא ה"אגו" האנושי, הודגש היותם נוחים לכך, ועלובין. ומדוע "עלובין"? משום שכדי להסתכל באופן שווה, בשוויון נפש ובאמת בדברי השני, על האדם ל"הוציא עצמו" מהתמונה כביכול, ו"לאפס דעתו" לצורך הדיון והשיקול. וזה ענין קשה כביכול מאד לכל אדם, ולכאורה "מורידו ומעלימו", ולכן נקראת כאן תכונה זו בשם "עלובין".
אך כדברי הגמרא, לא רק שלא מוריד האדם את עצמו בכך, אלא שנושא עצמו לגבהים חדשים של יכולת לבירור האמת, להבנת האחר, לסבלנות ולענווה, ועל כן נאמר "שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו", שבפועל זוכה לכך מעצם מעשיו, ששכר מצוה-מצוה.
לא זו בלבד, אלא שבחנו ושקלו בית הלל את דברי בית שמאי תחילה, כדי לראותם מכל הזוויות האפשריות, ולהבין את צדקת דבריהם, ורק אחר כך עיינו שוב בדבריהם הם ובחנו באם טענתם עדיין שרירה ועומדת. לכן גם זכו שנפסקה הלכה כמותם.
מעידה המשנה שלשני ה"בתים" היתה מטרה אחת ויחידה בכל מחלוקת שהיא ביניהם: מציאת האמת באשר תהיה, ואצל מי שתהיה. "לשם שמים", ולא לשם שום שיקול אחר.
אך אצל קורח ועדתו היו פני הדברים שונים.
הצעתו של משה החכמה והענוותנית חשפה זאת, לדאבונו. בכך שהציע לקרח ועדתו את ניסוי המחתות, "הוציא משה את עצמו מהתמונה" והציע להוכיח את אמיתות שליחותו בדרך האולטימטיבית שהיתה אפשרית ישירות במדבר: "ה' יכריע".
היה זה כלשון רש"י כאמור, "דבר גדול", לאנשים חכמים. וכפי שניסינו לבאר מעלה.
אילו היה מניעם של בני קרח ידיעת האמת, אילו היו מסתכלים על אפשרות בירור זה "לשם שמים", הרי שהיו בשמחה מסכימים אף הם להצעת משה, והיה נמנע כל ההמשך הטראגי.
דברי רכות וניסיונות נוספים
לאחר שנוכח שאכן המחלוקת אינה "לשם שמים", מנסה משה ליישב אותה בשנית ומכיוון נוסף, ומוסיף ומדבר אל קרח ועדתו בלשון רכה ואומר (ט"ז, ה'): "שמעו נא בני לוי המעט מכם כי הבדיל...". הלשון "שמעו נא" משקפת כמה רכה היא פנייתו של משה. ובראותו שחפצים הניצים במעמד וביקר, מזכיר גם לקרח את מעמד משפחתו "כבני לוי", שקיבלו כבר תפקידים חשובים ביותר.
בניסיונו השלישי, שולח שוב וקורא להם (רש"י: "...שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום"), ותגובתם כבר תקיפה ומודגשת: "ויאמרו לא נעלה...לא נעלה" (ט"ז, י"ב-י"ד).
לאחר מכן, בניסיון הרביעי ליישב את המחלוקת, מזמינם שוב לניסוי מחתות כבראשונה, רק שהפעם גם בהשתתפות אהרן (שמא בראשונה לא נענו כי הניסיון כלל רק אותם: הרמב"ן במקום), "וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטורת" (ט"ז, ט"ז-י"ח). ושוב, משאיר להם להיווכח בעצמם בדברים כפי שישתקפו מאליהם. קרח מסכים הפעם לבוא, אך בעודו דובר "דברי ליצנות" (ראה רש"י, ט"ז, י"ט) ומסית אנשים מהשבטים השונים.
לבסוף, בחמישית, כאשר ברור היה שכלתה הרעה, לא בחל משה בניסיון נוסף ליישוב המחלוקת, והוסיף וקם והלך לאהל דתן ואבירם בעצמו (ט"ז, כ"ה): "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל". (רשב"ם: "וילך אל דתן ואבירם- אולי יחזרו בתשובה")
"מכאן שאין מחזיקין במחלוקת"
על קימתו זו האקטיבית, (ואעז ואומר שעל כלל השלבים הניכרים מהכתוב), אומרת הגמרא בסנהדרין (ק"י, א') "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם. אמר ריש לקיש מכאן שאין מחזיקין במחלוקת דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר (במדבר יז, ה) "ולא יהיה כקרח וכעדתו".
ואכן, הרב משה פיינשטיין זצ"ל כותב ("קול רם" על הפרשה): "שאע"פ שקרח עשה הרבה עבירות וערער על הכהונה וכפר בשליחותו של משה רבינו, שעיקר ההקפדה עליו היתה שלקח את עצמו לצד אחד, שזה גרם לכל הדברים האחרים. ומשום זה מצינו שהלאו של "ולא יהיה כקרח ועדתו" (י"ז, ה'), בא על איסור מחלוקת ולא על זלזול בכהונה או כפירה במשה, וכמו שכתוב (לעיל בגמרא בסנהדרין שבאנו- אי"ל)".
בתמונה המצטיירת ממעשה קרח, אכן מפליא ערעורו על סדרי מדבר, ובייחוד לאחר כל המאורעות בהם חזה עם שאר מרעיו. ובכל זאת, מדגישה הגמרא הנ"ל שההקפדה עליו היתה בעיקר מעצם הוסיפו והתעקשותו להחזיק במחלוקת, שנוצרה מלכתחילה ממניעים כאלה או אחרים שלא היו אמיתיים, וזה היה חטאו הגדול מכל.
מוסר השכל גדול לכל אדם
מהו מוסר ההשכל המתנוסס ממעשה זה?
באשר לעקרון הראשון שניסינו לבאר, על "המוציא עצמו מהתמונה", אזי הגם שאיננו במחנה המדבר, ואיננו מדור המדבר, הרי שהפתרון שמלמד משה רבינו בפעולותיו, שריר וקיים כמשאת לב גם עבורנו.
כשם שמשה "הוציא עצמו מהתמונה", וכשם שבית הלל "הוציאו עצמם מהתמונה", וכשם שכל חכם לב אמיתי וענו "מוציא עצמו מן התמונה" בבואו לברר דבר מה, וניכרים דברי אמת, הרי שגם עלינו לשאוף לכך בכל נושא שאנו שואפים לברר באמת, וזו דמותו של "האדם באשר הוא אדם", "וכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו".
וכך גם אולי נזכה ש"לא להחזיק במחלוקת". שהרי כמה מחלוקות מקיפות אותנו? במעגלים קרובים, כמו גם מחלוקות חברתיות ופוליטיות, בין מגזרים וחצרות, במקום העבודה או בין שכנים, בישיבות ובמוסדות כאלה או אחרים שהכרנו או צפינו מהצד, בין אנשים גדולים או קטנוניים כאלה ואחרים, שמוסיפים "ומחזיקים במחלוקת" שנים על גבי שנים, ולפעמים גם דור אחרי דור.
זועק מעשה קרח לכולנו, כבוהק חמה בזריחתה: באם ישנו ויכוח, או מתגלעת מחלוקת, הבה ונוודא ש"לשם שמים" אנו חלוקים, ו"נוציא את עצמנו" מן המחלוקת. יה"ר שנלמד מגדולים ונשאף לברר את האמת בגלל שהיא אמת, וללא מניע אחר.
ו"כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו".
[#78]
Comments