"לא תשיך לאחיך": התבוננות עקרונית על איסור ריבית

התורה אוסרת על בן ישראל להלוות או ללוות בריבית מבן ישראל אחר. לאחר סקירה קצרה על סוגי הריביות האסורות דאורייתא ודרבנן, ננסה לעמוד על טעמה העקרוני של מצווה זו דרך מחשבתם של שני חכמים מתקופות שונות. האם המצווה, המתבטאת ביחסים שבין אדם לחברו באה אך למען תיקון חברתי, או שמא שרשה בתפישה רחבה מני ים אליה מכוונת התורה את איש ישראל? בנוסף, מהו מקומו של היתר העסקה לאור איסור גורף זה?

שלוש פרשיות בתורה מצוות על איסור הריבית:

• "אם כסף תלוה את עמי את העני עמָך, לא תהיה לו כנֹשה לא תשימון עליו נשך". (שמות כ"ב, כד).

• "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמָך, והחזקת בו גר ותושב וָחי עמָך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך, וחֵי אחיך עמָך. את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלֶך" (ויקרא כ"ה, לה-לז).

• "לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל, נשך כל דבר אשר יִשך. לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, למען יברכך ה' אלהיך בכל משלח ידֶך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה" (דברים כ"ג, כ-כא).

ביחסי הגומלין שבין לווה ומלווה מפרט הרמב"ם (בפתיחת "הלכות לווה ומלווה" שבספר משפטים) שנים-עשר מצוות המגדירות את יחסה של ההלכה להלוואות באשר הן, בין יהודים, לגוי עכו"ם, לסתמא נכרי ולגר תושב, ואת האופן שבו על המלווה מישראל לנהוג באם מושכן רכושו של הלווה כנגד ההלוואה.

ביחס לאיסור ריבית, מפרט הרמב"ם ארבע מצוות:

א. שלא יתן המלווה בריבית

ב. שלא ילווה הלווה בריבית

ג. שלא יתעסק אדם, בין מלווה ובין לווה בריבית, שלא יעיד ביניהן, ולא יכתוב שטר ולא יערוב

ד. ללוות מן העכו"ם ולהלוות לו בריבית

על פי הרמב"ם, מדגישה התורה את אחריותם המשותפת של הלווה ושל המלווה, וכן את אחריותו של כל אחד החפץ להיות מעורב בעסקה, בכל צורה שהיא, על ידי שמפרטת להלכה איסור גורף המתבטא בשלש מצוות שונות.

ככל שהדבר נוגע בהתעסקות בין יהודים, נקראת הריבית "נשך", שכן כספו של המלווה בריבית מתרבה ע"י "נשיכת" חלקו של הזולת, ולא על ידי פעילות יצרנית ישירה משלו, וכפי שמסביר רש"י (פ' משפטים, שמות כ"ב, כ"ד): "נשך - ריבית שהוא כנשיכת נחש, שנחש נושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש: ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו. כך ריבית: אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהריבית עולה ומחסרו ממון הרבה".

מהו טעמו של איסור חמור זה? האם ניתן לזהות את הרעיון היסודי העומד מאחוריו?

סוגי הריבית

טרם שננסה לעמוד על טעם המצווה, נסקור בקצרה את סוגי הריבית, דאורייתא ודרבנן, כפי שסקרם ספר החינוך במאמר ארוך ומפורט יחסית אותו מביא בהסברו על מצוות "לא תעשה" שמ"ג, "שלא להלוות בריבית לישראל" (הנובעת מהפסוק בספר ויקרא כ"ה ל"ז: "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך"):

א. ריבית קצוצה: הריבית האסורה מן התורה, נקראת בלשון חז"ל (בבא מציעא, ס"א, ב) ריבית קצוצה. ריבית זו מתייחסת למצב בו ילווה פלוני לחברו סכום מסוים בעד X אחוזים לשנה, או "המלווה לחברו מעות ומשכן לו בהן בית או חצר, שיחזיק בהם ויקח הפרות עד שיחזיר לו מעותיו, מבלי שינכה לו כלום מן ההלוואה". בכל הנוגע לריבית קצוצה יכול בית דין לרדת לנכסי המלווה ולהוציא ממנו את שחייב ללווה ע"ח הריבית.

ב. הריבית האסורה דרבנן נקראת (שם) אבק ריבית, ומתייחסת לכל שאר הריבית שאפשר לקבל חוץ מריבית קצוצה, "ואינה יוצאה בדינין, ואסרום חכמים משום גזירה שלא יבא האדם לידי ריבית דאורייתא". דוגמא לריבית דרבנן היא "...מה שאסרו (שם סו, א) להלוות על הקרקע מעות ולהתנות עם הלווה אם לא תחזיר לי המעות מכאן ועד יום פלוני תהא הקרקע שלי, לפי שהקנין הזה אינו מועיל מפני שהוא אסמכתא. כלומר, שדעתו של אדם היתה סומכת בכך, כלומר, שיחזיר המעות בשעת המעשה ולא השיגה ידו להשלים הדבר, וכעין אנס הוא, וכל כי האי גוונא".

עוד ריבית אותה שייכו חז"ל (שם ע"ה ב) ל"אבק ריבית" ואסורה מדרבנן, היא "ריבית מקדמת וריבית מאחרת". למה הכוונה? חפץ ראובן ללוות משמעון והיה שולח לו מתנה כלשהי כדי (להמריצו) שילווהו, זוהי "ריבית מוקדמת". לווה ממנו והחזיר לו מעותיו ואחר כך שלח לו מתנה כלשהי בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו זוהי ריבית מאוחרת.

ג. הסוג השלישי שמפרט בעל ספר החינוך (שם) הוא זה הנאסר בתקנת חכמים מפאת הערמת ריבית, שהיא מעין מראית עין של חיוב ריבית: "יש ריבית אחרת, שהיא למטה בדרגתה משני הראשונים, ולכאורה היה עליה להיות מותרת מן הדין שכן רחוקה מן ריבית האסורה מן התורה. אך חכמים החמירו בה". איזוהי ריבית האחרת שאסרו חז"ל מפני "הערמת ריבית"? "כגון שאמר אדם לחברו הלויני מנה (100), ואמר לו מנה אין לי, חטים במנה יש לי, ונתן לו חטים במנה וחזר ולקחן ממנו ב90 זה בודאי היה מן הדין מותר, אלא שאסרוהו חכמים מפני הערמת ריבית, שהרי דבר זה נראה הוא כריבית, שזה נתן תשעים דינרין ולוקח מאה, אבל אם עבר ועשה כן מוציא ממנו כל המאה, שאפילו אבק ריבית אין כאן, אלא משום גדר הוא שהחמירו חכמים בדבר".

ומוסיף בעל ספר החינוך:

"ודרך כלל אמרו חז"ל (שם סט ב), שלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מיד לווה למלווה, והענין הוא, לפי שהתורה תבחר ברב לעולם ותניח הפרטים, על כן תזהיר ללווה ומלווה, כי כן דרכו של עולם, ואף על פי שאמרו כן והוא האמת, ראוי לכל בעל נפש להתרחק מכל ענין שיש בו הערמת ריבית בכל כחו".

במאמר זה, ברצוני להדגיש שניים מהטעמים שניתנו על ידי רבותינו במצווה זו, והנמצאים למעשה על ציר רעיוני אחד, המאפשר לנו להבחין בעקרון יסוד העומד בשרשה של המצווה, הן ברובד שבין אדם לחברו, והן ברובד שבין אדם למקום.

טעמו של ספר החינוך: בין אדם לחברו

יישומה של מצוות איסור ריבית, חל כמובן ברובד שבין אדם לחברו, ומתייחס לכך שנאסר על בעל האמצעים המלווה לחברו, לקבל טובת הנאה כלשהי כשכר על הלוואתו, כפי שתואר בקצרה מעלה. כמו כן, נאסר על הלווה ללוות, ועל כל צד שלישי להיות מעורב בעסקה מסוג זה כאמור. בהתאם להקשר זה, החברתי, כותב בעל "ספר החינוך" במצווה ס"ח בספר, "שלא נשית יד בין לווה למלווה ברבית" (שהיא המצווה השלישית

שהבאנו מעלה מתוך שנים עשר המצוות בנושא זה אצל הרמב"ם) את הטעם הבא:

"...כי הא-ל הטוב חפץ בישוב עמו אשר בחר, ועל כן ציווה להסיר מכשול מדרכם לבל יבלע האחד חיל חברו מבלי שירגיש בעצמו עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב, כי כן דרכו של ריבית, וידוע הדבר, ומפני זה נקרא נשך".

נימוקו של ספר החינוך מתמקד בתיקון החברה, ומתמקד ברובד שבין אדם לחברו כאמור.

טעמו של הרש"ר הירש: בין אדם למקום

כ-600 שנה לאחר כתיבתו של "ספר החינוך" (על פי המשוער נכתב הספר באמצע מאה ה13, אך יש בכך מספר דעות), משלים הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל היבט נוסף המבסס את מצוות הנשך על ציר רעיוני יסודי הנוגע לכללי הבריאה ממש, ומתמקד במצוות "שבין אדם למקום", דרך היבט המכוון אותנו ליחס האמיתי שעלינו להתחנך בו ככל שהדבר נוגע לרכושנו, ולכלל הקניניים שלנו.

הופעתו הראשונה בתורה של שרש "קנה", שהוא שרשו של המושג "קנין", היא בספר בראשית ד', א', שם נאמרת מילת השרש "קנין" לראשונה כהסבר לשמו של קין: "קניתי איש את השם". בפירושו במקום, אומר הרש"ר הירש: "המושג המקורי של קנין תלוי במושג הייצור. עיקר משמעות "קנה" איננה קנין כסף כי אם קניין בכח (פוטנציאל) – כך השם הוא "קונה שמים וארץ" (בראשית י"ד, י"ט, ו-כ"ב)- הוא קונם שכן הוא בראם". דברי הרש"ר הירש כאן, מבוססים למעשה על דברי רש"י באותו מקום (י"ד, י"ט)- "קונה שמים וארץ" כמו "עשה שמים וארץ (תהלים קל"ד)- על ידי עשייתן קנאן להיות שלו".

התפישה המובעת ביסוד דברים אלה היא שכל אשר בשמים ובארץ, היינו, כל דבר ודבר, מגרגר אבק ועד מיליארדי הדולרים שבחשבונו של מאן דהו, מאמבה ועד גלקסיה, הוא קניינו של "קונה הכל", "עושה שמים וארץ", מעצם זה ש"על ידי עשייתן קנאן להיות שלו". זוהי הדרגה היסודית אותה מדגיש הרש"ר הירש גם בספר "חורב" (פרק פ"ו), בו מתייחס לשרשו של איסור נשך כבעל יסוד המעוגן בבריאה עצמה (עוגן "מטאפיזי").

על פי תפישה זו, על אף שבאה המצווה לידי ביטוי באופן ברור כאמור ביחסים שבין אדם לחברו, מהווה מצוות איסור תשלום או חיוב ריבית, השלכה מוסרית-אישית, של הזיהוי היסודי, שרכושו של האדם אינו מתייחס אליו בראש ובראשונה כי אם לקונו, שברצונו הפקיד בידו, וברצונו יטול ממנו.

אם נבאר את משמעותה המעשית של תפישתו העקרונית של הרש"ר הירש, מחייבת למעשה מצווה זו את האדם לזכור תמיד, שכל רכוש שנמצא אצלו הוא בגדר פיקדון לשימוש, עליו חלים אמנם כל חוקי הקנין האנושיים, כזכות מלאה לקנין, ולהגנה משפטית עליו, כמו גם באחריות הנזיקין הבאה עמו, אך שבסופו של דבר, הקנין הוא כפיקדון בידיו.

על האדם לנהוג ברכושו מכל צד מתוך זיכרון זה. לכן, כשמלווה לעני ולמַך (שהיא המצווה הראשונה בהלכות לווה ומלווה), כשנוהג בו באדיבות גם אם הוא בעל חוב אליו, וכשאוסר על עצמו לחייב ריבית את אחיו, מזכיר למעשה האדם לעצמו בפועל ידיעה זו, ומקיימה בזאת שמגביל עצמו, בציווי התורה, ואינו חותר ליצירת רווחים באופן שהתורה אינה רואה כראוי.

ואלה דבריו (שם, בחורב): "...ה' יתברך הוא אדון של כל הנכסים החומריים שהעניק לישראל להיות לו לקרקע ולאמצעי לפעולותיו..... לא בעלי הרכוש הם הבעלים האמתיים, אלא הרכוש וכל חלקיק אשר בו קניין קודש לה' הוא. דבר זה עליך לגלות ולפרסם בכך שתלווה מממונך לאחיך ישראל בשעת דוחקו, ללא תמורה, ולו הזעומה ביותר..... לכן כל בן ישראל הלוקח ריבית מאחיו ישראל והנותן ריבית לישראל, כופר בכך שה' הוא אדון הרכוש, חוטא בהאלהת הנכסים, ומתכחש לאלוקיו".

שני טעמים-ציר רעיוני אחד

כך למעשה מתקבלים לנו שני טעמים המקיפים מספר דרגות עקרוניות על פני ציר רעיוני אחד:

ראשית, להזכיר לנו את העיקרון היסודי ביותר בידיעתנו שה' הוא "קונה שמים וארץ".

שנית, לתרגם את העיקרון הזה לחיינו, על ידי שנהיה ענווים ביחס אמיתי ללא סייג באשר למקור רכושנו אנו, שמידו ית' בא לנו, וכמו שבא יכול גם לשוב.

שלישית, שנתרגם ידיעה זו לדבקות בדרכיו, שנתן לנו ללא תמורה, וניתן גם אנחנו הלאה, ללא בקשת תמורה שאינה ראויה, למרות היות הקנין בידינו, ולמרות אפשרותנו לנצל עובדה זו, ככל שהדבר נוגע לאחינו הנזקק,

ו-רביעית, כטעמו של בעל החינוך שעל ידי כך תתוקן חברתנו ויתוקנו היחסים שבין אדם ישראל לחברו.

מהות ההיתר להלוות למי שאינו מעם ישראל

יהודי הגובה ריבית מחברו, מנצל את הזדקקותו של הלווה לכסף לצורך עשיית רווח כלכלי. ככל שהדבר נוגע ליהודי המתעסק עם יהודי, מגבילה התורה כאמור את אפשרות הרווח הכלכלי שלו, שבהקשר זה אינו ראוי עוד, למען הדגשת ערך אחר. ברם, עניין זה אינו תקף בסחר מול אחד מבני אומות העולם (גוי), שאינו יהודי.

מדוע מתירה התורה בתנאים מסוימים, לתת הלוואה בריבית לגוי, ובמקרה של עכו"ם אף מצווה על כך (כפי הרמב"ם לעיל)? לכאורה, אם אכן יש כאן היבט מטאפיזי, הבא לחנכנו להסתכלות נכונה בבריאה ובמקומנו בה, הרי שעליו להיות תקף בכל מקרה, גם במקרה של הלוואה לגוי?

פותח הרמב"ם בהלכות מלווה ולווה פרק ה' הלכה א: "העכו"ם וגר תושב לוין מהם ומלוין אותן בריבית שנאמר לא תשיך לאחיך. לאחיך אסור ולשאר העולם מותר... וזהו דין תורה".

הלכה ב' מסייגת את ההיתר, ומתירה ליהודי, על יסוד גזרת חז"ל, להלוות בריבית קצוצה לגוי, רק אם חייב את התמורה (הריבית הקצוצה) בשביל מחייתו: "אסרו חכמים שיהיה ישראל מלוה את העכו"ם ברבית קצוצה אלא ב"כדי חייו". מטרת הסייג היא אך על מנת למנוע קרבת יתר שתגרום לטשטוש האיסור גם ככל שהדבר נוגע להלוואה ליהודי, האסורה כאמור דאורייתא, וזו לשונו: "...גזרו שמא ילמוד ממעשיו ברוב ישיבתו עמו. לפיכך מותר ללוות מעכו"ם בריבית שהרי הוא בורח מלפניו ואינו רגיל אצלו. ותלמיד חכם שאינו רגיל בו ללמוד ממעשיו מותר להלוות לעכו"ם ברבית אפילו להרוויח". ברם, ככל שהדבר נוגע לאיסור ריבית דרבנן, (אבק ריבית כפי שהוסבר מעלה), מותר הדבר ללא סייג, וזו לשון הרמב"ם בהמשך הלכה ב': "וכל אבק ריבית עם העכו"ם מותרת לכל".

ראויים לציון בהקשר זה דבריו של "המגיד משנה" במקום, שהמושג "בכדי חייו", המגביל את ההיתר להלוות לעכו"ם בריבית קצוצה, אך בצורך מחייתו של אדם, הפך למעשה בתקופתם להיתר לכל אדם:

"...קיימא לן לקולא חדא דבכדי חייו מותר לכל אדם, ותלמיד חכם אפילו להרוויח, וכן כתב הרמב"ן ז"ל.... ועכשיו בארצותינו עשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים, וכתב הרשב"א ז"ל, שמעתי משם רש"י ז"ל (נימוק נוסף): מפני שרבו מיסין וארנוניות ואין שיעור לכדי חייו עכ"ל.

הרמב"ם מביא בפסיקתו דרגה נוספת המדגישה את חשיבותו של האיסור ביחס לבני ישראל, וכותב (שם), בהלכה ז', (שמקורה בברייתא שבדף ע"א בב"מ): "מצוה להקדים הלוואת ישראל בחנם להלוואת עכו"ם בריבית". היינו, שגם אם יש ליהודי צורך הנובע מ"כדי חייו", ובעטיו נזקק להלוות בריבית קצוצה לגוי בשביל מחייתו, חייב על פי שורת הדין להלוות לבן ישראל ללא ריבית, טרם ישתמש בכספו זה לצורך הלוואה לגוי, גם אם יפסיד עקב כך את תמורת הריבית.

בפרק פ"ו מ"חורב" ממנו ציטטנו מעלה, מקביל הרש"ר הירש את ההיתר שבחיוב ריבית לגוי, ואת הגבלתו כלפי יהודי, למצוות התלויות בארץ: "לכן, כשם (שמצוות התלויות בארץ) מוגבלות לארץ כנען, כן מגבילה התורה את איסור הריבית ליהודי. לנכרי מותר לך לתת ריבית".

איזון בין ערכים: הגבלת ערך הקנין בעבור ערך אחוות אחים

אך עדיין ניתן לשאול: מהו העניין העקרוני שבעטיו, מתירה התורה להלוות וללוות מגוי, בתנאים מסוימים, בעוד שאוסרת באופן גורף את אותו המעשה בין יהודים? אם הטעם הוא אכן ברובד הבא לחנכנו כאמור מעלה, לזכירתו בכל עת של היחס הנכון ל"קונה שמים וארץ", הרי שתזכורת זו נכונה אף ככל שנוגע הדבר לגוי, אז מדוע להתיר כן מול בן אומות העולם שאינו יהודי?

עוד ניתן לשאול: לכאורה, גורס ההיגיון הטבעי שקשה כל האיסור הזה מלכתחילה, שהרי התורה עצמה מתירה קניין של בני חורין, על נכסיהם, ושומרת על מעלתו וחשיבותו של קנין זה מכל משמר. בעלות על קנין, כוללת גם בעלות בלתי ניתנת לערעור על כספו של אדם וכלל הונו, ולכן, קשה לכאורה לראות את הגיונו של האיסור, כאשר שני בני חורין מסכימים ביניהם על עסקה של שכירת כסף, בעד תמורה נוספת.

אכן, דרך הדגש המטאפיזי שמביא הרש"ר הירש מעלה, וההגבלה התורנית המושתתת על כל בן ישראל, אנו לומדים זווית התבוננות חדשה, הלוקחת בחשבון ערך נוסף, שבו היה קשה להתחשב ולאזן בחשיבה "טבעית" ללא הכוונה תורנית.

הדגש המטאפיזי, המחייב זכירת עקרון "קונה הכל" כראשוני לנכסינו הוא זה שאף מגביל את הקנין האנושי ומסייג אותו, בשם דברו של "קונה הכל" בתורה. כך מחויב האדם לעשר מעשר, לתת מתנות כהונה, להפריש מעשר שני ומעשר עני, להשאיר בשדה את אשר נשכח לעניים, כמו גם את פאת שדהו, ועוד מתנות שלגביהם, באם שומר תורה הינו, אין לו ברירה התנדבותית, זאת מצד שזכותו על הקנין אינה ראשונית, כפי שניתן היה לטעות, וכפי שהרחבנו בדברי הרש"ר הירש מעלה.

על אותו מישור מתבהר גם איסור ריבית.

כמו בתחומי חכמה רבים אחרים, יש ונפגש האדם בצורך לשלב וליישב איזון בין ערכים הנראים לכאורה סותרים, על ידי עשיית סדר מחשבתי ומעשי על פי מדרג חשיבותם, ועל פי ההקשר הנתון לפניו. יש לומר, שבמקרה שבו מתירה התורה את העסקה עם הגוי בעודה אוסרת את אותה עסקה עם היהודי, נובע הדבר מעליונותו של ערך נוסף על פני ערך הקניין. לערך זה אקרא כאן "אחוות אחים".

נדמה ברוחנו משפחה, בה נזקק אחד "האחים" לכסף, ובאפשרות האח האחר להלוות לו. במקרה זה, מגבילה התורה את זכות הקניין ומסייגת אותה, זאת בשם המשניות המטאפיזית של הקנין מחד, ולשם חשיבות זיכרונה של משניות זו והפנמתה בהכרת האדם מאידך. בשם עקרון זה, הקורא להתחשבות בכלל נתוני הבריאה ובראשוניותו של "קונה הכל", מדגישה התורה שעל המלווה להלוות לאחיו, אך ללא תוספת כלשהי (נשך) על פני הזדקקותו הקיימת כבר של הלווה, שגדולה ממילא. וכך ראינו לעיל.

בהקשר זה, וזה חידושה של התורה דרך איסור זה, תהווה הריבית תוספת רווח שאינה ראויה עוד, שכן ערך האחווה בין בני ישראל גבוה יותר בדרגתו, מערכה של תשואה אפשרית עבור המלווה, וממילא גובר ערך האחווה, על ערך אפשרותו להוסיף רווח נוסף על כספו שקיים אצלו כבר, ובהקשר זה מוגבלת האפשרות לעשות ככל שעולה על רוחו עם קנין כספו.

כמובן שכשערך "האחווה" אינו קיים, כמו במקרה של עסקה עם מי שמרוחק ממך בדרגה נוספת (נכרי), אזי לא נחשב רווח זה ללא צודק, אלא כתשואה הבאה בדרכי מסחר. במקרה של הלוואה לבן עם אחר, גובר ערך אפשרות הסחר בכסף עצמו, וצורך הרווח של המלווה (או צורך ההלוואה מצד הלווה), על התחשבות אפשרית במי שאינו בן עמך.

ראוי לזכור, כפי שראינו מעלה, שכשם שהאיסור תקף כלפי המלווה, בעל המעות, ישנו איסור נוסף כלפי הלווה, שאין לו לבקש הלוואה מעין זו.

יפה בעיני ההערה של אחד החכמים, שלעתים מהווה ההלוואה מעין מלכודת דבש שיש בה בכדי לעוור את שיקול דעתו של הלווה. הלווה מבקש למעשה להשתמש בכסף שאינו שלו, מה שפעמים רבות יוצר אצלו אשליה של שפע, כמו גם נגיעה המתעלמת מהצורך, שיגיע בעתו, להחזיר הן את הקרן והן את הנשך, מה שעלול להיות כבר בלתי אפשרי. אשליה זו של שפע, והנגיעה המעוותת את שיקול דעתו, הובילה רבים בעידן האשראי המודרני לפשיטות רגל, או למעגל חובות בלתי נגמר גם אם ללא חדלות פירעון מוחלטת.

[#16]