עיונים בתפישת הרמב"ן את נושא ההשגחה ומהותה (חלק א')

מאמר א': חשיבותו העקרונית של העיסוק במהות ההשגחה

[מאמר 1 מתוך 8 בסדרה] הרמב"ן ייחס חשיבות רבה לעיסוק ב"השגחה" ובמושגים הקשורים אליה בקשר הדוק, כגון טבע, נס, מקרה, וכוונה. לראייתו המתבטאת במקומות שונים בכתביו, ישנה חשיבות היסטורית, עיונית ואמונית להבנת נושאים אלה לעומקם. במאמר זה הפותח סדרת מאמרים הפורשים את השקפת הרמב"ן בנושאים אלה, נסקור את תפישתו באשר לחשיבות הנושא בכללותו.

שאלת ההשגחה האלוקית, קיומה, מהותה, וצורות גילוייה מהווה את נשוא הגותם של הוגים וחכמים רבים במהלך אלפי שנות הגות ועיון, תוך ניסיון לרדת לעמקם של כמה מהמושגים היסודיים ביותר בהווית האדם ובחוויותיו את המציאות שסביבו. יסודו של נושא ההשגחה הוא הניסיון האנושי ללמוד את שאלת מעורבותו ה"מתמדת" של הקב"ה בבריאה ומהותה, לזהות את דרגותיה באם ישנן, ומשמעותן, ולהבין את אופני גלויה וזיהויה על ידי האדם.

עיון בדברי הרמב"ן במקומות שונים מגלה שייחס חשיבות רבה לעיסוק בהשגחה, עקרונותיה ופרטיה, ואכן נגע בנושא זה במקומות רבים בפירושו לתורה, בדרשותיו, בהקדמתו ובפירושו לספר איוב. גם חיבור מיוחד ומפורט בספרו "תורת האדם", הנקרא "שער הגמול", הוקדש כולו ע"י הרמב"ן לעיסוק בשאלת ההשגחה והמושגים הכרוכים בה.

לשיטת הרמב"ן מהווה האמונה בהשגחה את הבסיס לאמונתנו בנבואה ובתורה כולה. זהו בסיס ויסוד מוסד להשקפתנו על האלוקות, הבריאה, התורה והיחס הנכון אליהם. בהקדמתו לפירושו לספר איוב[1] אומר הרמב"ן את הדברים הבאים:

"...ונגזור ונאמין מה שאמר הכתוב גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם ולתת לאיש דרכיו וכפרי מעלליו ואחר זה תתקיים לנו התורה והמצוות כי אחר שנאמין שהא-ל יודע וישגיח תרויח אמונתנו אל הנבואה...ונאמין כי הוא ית' ידע וישגיח ויצווה ויזהיר....ויביא על העוברים הנקמות אשר יגזור עליהם. כי כן יאות באמת להיות לבורא השפלים השגחה בנבראיו כי לא תוהו בראם ולא למקרה יצרם, ואחרי שנבראו בכוונה וחפץ, יאות שיהיה לו בהם ובמעשיהם חפץ ורצון, לא הייתה הכוונה בהם לשווא רק לכבודו יצרם אף עשאם".

הפסוק[2] מלמד כי עיני השם "פקוחות על כל דרכי בני אדם ולתת לאיש דרכיו וכפרי עלילותיו". ההצהרה הזו הינה ידע "נגזר" (נודע בהכרח מתהליך קודם), ומהווה בסיס לאמונה, כמו שאומר "ונגזור ונאמין. אמונה זו מעוגנת בהכרה כי אין העולם נתון לתוהו ("לא תוהו בראם"), ואין תכליתו להיות נתון למקרה ("ולא למקרה יצרם"), אלא הבריאה נעשתה בשילוב של חכמה ("נבראו בכוונה וחפץ"..."לא הייתה הכוונה בהם לשווא") ע"י בורא בעל חפץ ורצון ("יאות שיהיה לו בהם ובמעשיהם חפץ ורצון").

בהתאמה להיות ההשגחה בסיס ויסוד לאמונתנו בנבואה ובתורה, מוסיף הרמב"ן ומדגיש בחלקים רבים מכתביו את חשיבותו העקרונית והמעשית של העיון ב"השגחה", וזאת מתוך שלשה הבטים עקריים: ההיסטורי, העיוני, והאמוני.

החשיבות ההיסטורית: אי בהירות בהשגחה גרמה לכפירה בכל הדורות

בהקדמתו לספר איוב ובשער הגמול[3], מדגיש הרמב"ן את חשיבותה של סוגיית ההשגחה, ככזו שהובילה בכל הדורות לכפירה גמורה והיתה לשרש המרי בכל אומה ולשון. מעצם כך, סוגיה זו מחויבת ללמדה ולדעתה.

בהקדמה לספר איוב[4] כותב:

"ויש דבר מכאיב הלבבות ומדאיב המחשבות, ממנו לבדו נמשכו רבים בכל הדורות לכפירה גמורה והוא הראות בעולם משפט מעוקל, וצדיק ורע לו, רשע וטוב לו, כי יאמרו מדוע דרך פלוני ופלוני צלחה ולמה פלוני ופלוני שיראו צדיקים אבדו. וזה שרש המרי בכל המורדים מכל אומה ולשון".

ומביא הרמב"ן שתי דעות עקרוניות הנהוגות בעולם בסוגיה זו:

הדעה הראשונה היא דעת "מי שיראה בדעתו לשלול ההשגחה מן הבורא יתברך ולא הידיעה", כלומר מודה בעל הדעה הראשונה שהבורא "יודע" את כל המאורעות בעולם, אך אינו משגיח עליו. מכאן גם נובע היחס לאדם ה"פחות": בעוד שהידיעה היא "מעלה ביודע ושלימות בו, מפחיתות האדם אצל מעלתו ורוממותו ית' לא ישגיח עליו כלל". האדם אינו מושגח, ואין מבחינת הבורא, לפי דעה זו, משמעות למעשיו או למעלתו המוסרית.

הדעה האחרת היא זו של שוללי ידיעת ה': "כי איננו מדרך חכם שלם ויכול שיעשה רע או שלא ימנענו", ולכן אומרים בעלי דעה זו שיותר נכון לשלול את הידיעה מה' ומכאן גם את ההשגחה, "ויותר נאות למעלת העליון יתברך לשלול ממנו הידיעה ויאמר שלא ידע אישי השפלים, ובסור הידיעה סרה ההשגחה מאיליה ועל כן האישים רק הם הפקר למקרים ויבקשו טענות נמאסות להיות ידיעת הפרטים חסרון במכוין היודע אותם כאשר נודע בספרי ראש היוונים[5] והנמשכים אחריו, יעקור הא-ל זכרם וישמיד מהם שרש וענף."

במשפט האחרון מגלה לנו הרמב"ן נדבך ממלחמה רעיונית בשיטת אריסטו שסבר (כפי שמסביר גם הרמב"ם בביאורו לשיטת אריסטו במורה הנבוכים ג' ט"ז-י"ז) שידיעת האלוקים לפי אריסטו היא מהנמנעות (ע"ש), וממילא לא קיימת השגחה פרטית על האדם, כי "בסור הידיעה סרה ההשגחה מאליה ועל כן האישים הם הפקר למקרים".

כנגד זה אומר הרמב"ן (שם) "האמונה בידיעת הא-ל יתברך, מיני השפלים ואישיהם והשגחתו בכללם ובפרטם, פינות גדולות מתורת משה רבנו ע"ה". מלחמת ה' העקרונית שאליה יוצא הרמב"ן היא המלחמה ברעיון "ראשוניות הטבע" או בשמו הידוע יותר "קדמוניות העולם". ועוד נעמיק בנושא זה להלן[6].

החשיבות העיונית: לתור כפי שדעתו משגת

בסיומו של החלק בשער הגמול העוסק בפירוט רב בתולדות ההשגחה, צורתה וביטוייה, ובהיותה היבט של צדק גמור במשפט האלקים, כאומרו "והכל בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים", שואל הרמב"ן[7] על עצם העיסוק בסוגיית "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". מדוע לא לעזוב הכל על סמך מסקנת הדברים "שאין לפניו לא עולה ולא שכחה"?

"ואם תשאל עלינו כיוון שיש ענין נעלם במשפט, ונצטרך להאמין בצדקו מצד שופט האמת יתברך ויתעלה, למה תטריח אותנו ותצוה עלינו ללמוד הטענות שפירשנו והסוד שרמזנו, ולא נשליך הכל על הסמך שנעשה בסוף שאין לפניו לא עולה ולא שכחה אלא שכל דבריו במשפט".

ועל כך עונה הרמב"ן (שם) תשובה ברורה:

"זו טענת הכסילים מואסי חכמה כי נועיל לעצמנו בלימוד שהזכרנו להיותינו חכמים ויודעי אלקים יתברך מדרך הא-ל וממעשיו, ועוד נהיה מאמינים ובוטחים באמונתו ובנודע ובנעלם יותר מזולתנו, כי נלמוד סתום ממפורש לדעת יושר הדין וצדק המשפט. וכן חובת כל נברא עובד מאהבה ומיראה לתור בדעתו לצדק המשפט ולאמת הדין כפי מה שידו משגת...כדי שתתיישב דעתו בענין..."

על האדם להועיל עצמו בלימוד זה ע"מ שיהיה חכם ויודע אלקים מ"דרך הא-ל ומעשיו". לימוד זה יסייע לאדם להיעשות לבעל אמונה ובטחון במידה גדולה יותר ממי שלא ילמד. יתרה מכך, זוהי חובת כל נברא העובד מאהבה ויראה לתור בדעתו לצדק המשפט ולאמת הדין כמיטב יכולתו.

החשיבות האמונית: ארבע טעויות באמונה

בביאורו לפרשת בא (שמות י"ג, ט"ז), מפרט הרמב"ן ארבע טעויות עתיקות בדעת בני אדם באמונה, החל מעת התפתחותה של העבודה זרה בתקופת אנוש:

"ועתה אומר לך כלל בטעם מצוות רבות - הנה מעת היות ע"ז בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ..."

שיבוש הדעות באמונה, מלמד הרמב"ן כלל מאז ימי אנוש ארבע סוגי דעות:

1. כופרים בעיקר האומרים שהעולם קדמון, כלומר אינו מחודש על ידי בורא

2. כאלה ש"כחשו בהשם ויאמרו לא הוא", כלומר, המכחישים קיומה של ישות אלקית[8]

3. "המכחישים בידיעתו הפרטית", כלומר, מודים בקיום בורא אך גורסים שאינו יודע (או מעונין לדעת) את הנעשה בנשוא בריאתו

4. "ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים, שלא ישגיח הא-ל בהם ואין עמהם עונש או שכר", כלומר, אין מעמד מיוחד לאדם בבריאה, ואינו מושגח יותר מדגים בים, וכן שאין קשר בין מעשה לגמול כלשהו

תשובת הרמב"ן לשאלות אלה בהמשך הדברים בפרשת בא:

"וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחילה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמיתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה":

לשיטת הרמב"ן, עצם הנס ("מופת בשינוי מנהגו של עולם") מבטל את כל הדעות האלה מיסודן, מכיוון שמראה ש"יש לעולם אלוקָ מחדשו ויודע ומשגיח ויכול". העולם מחודש, נברא ולא קדמון, הבורא יודע את שנעשה בו, משגיח עליו, ויכול לעשות בו כרצונו. להלן נרחיב על מושגים אלה והקשר ביניהם. ו"לכן", ממשיך הרמב"ן (שם), מכיוון שאפשרות הנס מבטלת את כל הדעות המשובשות באמונה יש לנו ללמוד דרכו את עצם ידיעת הבורא, השגחתו על העולם, ויכולתו הבלתי מוגבלת "כרצונו" ולדעתם במפורש:

1. "יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (לעיל ח יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם". "מקרים" משמעם מאורע שיארע ללא תכלית או כוונה. ההשגחה מנוגדת למקרים, והנס מלמדנו לדעת, שה' בקרב הארץ, ומשגיח.

2. "ואמר (שם ט' כ"ט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין".

3. "ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו..."

וידיעות אלה, כפי שמדגיש למעלה הן המבררות "עוד את אמיתות הנבואה... ותתקיים בזה התורה כולה".

יש לשים לב שהרמב"ן מדגיש כאן פסוקים המבקשים מהאדם את "ידיעתם" של עיקרים אלה, זאת לעומת מקומות שנראה בהמשך בהם מדגיש את המושג "אמונה". ועוד נדרש לכך במאמרים הבאים בסדרה.

[22#]

[1] כתבי הרמב"ן, מהדורת מוסד הרב קוק, חלק א', ע"מ י"ח

[2] ירמיהו ל"ב, י"ט

[3] סימן קכ"ד, מהדורת "חזון יואל"

[4] כתבי הרמב"ן, ע"מ י"ט

[5] הלא הוא אריסטו

[6] עיין במאמר ­____, בפרק "כל דברינו ומקרינו הם נס והטבע אינו מנהיג"

[7] שער הגמול סימן קכ"ד

[8] לכאורה ניתן היה לקרוא את דברי הרמב"ן בחלוקה שעשינו ב1-2 כדעה אחת ולא כשתי דעות, כלומר שהטוענים שהעולם קדמון מכחשים בה' ו"יאמרו לא הוא". ברם, ישנן דעות הגורסות שהעולם קדמון ושיש בורא, וגם אצל חכמי ישראל כרבי חסדאי קרשקש, ורבי ניסים מגירונדי. גם לאריסטו ישנה שיטה (אלילית אמנם), המיישבת לשיטתו אלוקות וקדמות העולם